לאחר כל כך הרבה שנים, המקעקע מאושוויץ מספר את סיפור חייו

כשמסתכלים על תמונות ממחנה הריכוז באושוויץ, לרוב האנשים יש את אותם המאפיינים וזאת כהגשמת מטרה של הנאצים למחוק את זהותם של כל אחד ואחד מהיהודים במחנה. כולם לבשו את כותונת הפסים הזאת שכולנו מכירים יותר מדי טוב ולכולם היה מספר מקועקע על הזרוע כדי לשלול לגמרי את שמם וזהותם על ידי הנאצים הארורים.

ברגע שהמספר הוטמע בזרועם של האנשים, הם חדלו מיידית להיות הבן אדם שהיו ופשוט הפכו למספר בעיניי השומרים והחיילים הנאצים ששלטו באושוויץ.

ישנם אנשים שלא קיבלו מספר וזאת משום שהם נשלחו לתאי הגזים הנוראיים מיד כשהגיעו למחנה הריכוז.

יותר ממיליון אנשים נשלחו למחנה המוות הידוע לשמצה הזה בין השנים 1940 ל-1945, למרות הכמות הגדולה של האנשים, רק מעטים מהם היו אלה שקעקעו את המספרים על חבריהם בהוראות הנאצים כמובן.

אחד מהאנשים האלה היה לייל סוקולוב. הוא נפטר בשנת 2006, לא לפני שסיפר את סיפורו לסופרת הת'ר מוריס – שהביאה את הסיפור לכתב בספר "המקעקע מאושוויץ".

סוקולוב, שכונה "המקעקע מאושוויץ", נשלח למחנה בשנת 1942 כשהיה בן 26.

הוא לא היה מודע למה שקורה מאחורי השערים של מחנות הריכוז ואיך שהגיע נשלח לעבוד בהכנת לבנים לבנייה.

בזמן שהותו שם, הוא היה קרוב לאדם בשם פפן, הוא היה זה שקעקע לסוקולוב את המספר שלו והוא זה שהחליט לקחת את סוקולוב שיהיה לו לעוזרו האישי, מה שאמר שהוא קיבל תנאים טובים ואוכל באופן קבוע.

יום אחד, סוקולוב הגיע לעבודה אבל פפן לא היה שם, מה שהפך את סוקולוב למקעקע הראשי של מחנה הריכוז.

במשך שנתיים, סוקולוב קעקע אנשים מכל הגילאים, אנשים מבועתים ומפוחדים שהיו חייבים להתקעקע כדי למלא אחר הוראות הנאצים.

בהתחלה היו עושים את הקעקוע על החזה עם מעיין חותמת מתכת המאפשרת החלפה של מספרים. לכל מספר היו עשרות מחטים בערך בגודל סנטימטר ואיתם דקרו את האסירים כדי ליצור את הקעקוע.

לאחר מכך, היום שופכים דיו על הפצע הפתוח בזמן הדימום כדי שהדיו ייתפס בעור.

הכלי שהשתמש בו סוקולוב היה בעל מחט אחת ואיתו הוא היה מקעקע את הקווים החיצוניים של המספרים כדי ליצור את המספר המלא על עורו של הבן אדם.

למרות שאושוויץ היה מקום של אכזריות בלתי נתפסת, סוקולוב הצליח למצוא את אהבתו שם. הוא פגש בגיתה כשזאת הגיעה למחנה ועליו הוטלה המשימה לקעקע אותה.

הוא התאהב בה במהרה ועבד מאוד קשה כדי להעביר לה הודעות ואוכל. בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, גיתה נשלחה מחוץ למחנה ולסוקולוב נשבר הלב. כשלבסוף הוא שוחרר מהמחנה, הוא נסע לבראטיסלבה בכדי למצוא אותה ובנס הוא נתקל באהובתו בדרך לארגון הצלב האדום שסייע באותם אזורים.

הם נישאו באותה השנה ולבסוף עברו לאוסטרליה.

סוקולוב שמר את מה שעשה באושוויץ בסוד עד שאישתו נפטרה. הוא הרגיש אשמה רבה והמצפון שלו אכל אותו מכיוון שהוא הרגיש שבדרך מסוימת הוא עוזר לנאצים.

השואה מעלה תמיד סיפורים בלתי נתפסים על דברים שאנשים עברו ועל הדרכים שבהם הם הצילו את עצמם או ניצלו. השואה היא חלק בלתי נפרד מהעם שלנו ואנחנו צריכים תמיד להמשיך לספר את הסיפורים האלה כדי שלא נשכח אף פעם מה העם שלנו עבר וחווה.